איך מוסיפים שרת MCP לעוזר AI

שרת מרוחק: מוסיפים את כתובת ה-URL שלו

עוזרים שמקבלים שרתי MCP מרוחקים מאפשרים זאת בדרך כלל דרך ההגדרות, תחת שם כמו מחברים (connectors), אינטגרציות, אפליקציות או כלים; בתוכניות לצוותים ולעסקים ייתכן שיידרש קודם אישור של מנהל המערכת. מוסיפים שרת בכך שנותנים לו שם ואת כתובת ה-URL של נקודת הקצה שלו - הכתובת של Streamable HTTP או של SSE שמופיעה בדף השרת.

אם השרת דורש התחברות, העוזר פותח את דף ההתחברות של השירות עצמו ושומר את הגישה שהוא מעניק. אם הרשומה במרשם מצהירה על כותרת HTTP, כמו Authorization עם מפתח API, הלקוח צריך שדה לכותרות מותאמות אישית. אחרי החיבור, העוזר רואה את הכלים של השרת ויכול להפעיל אותם בשיחה, ובדרך כלל מבקש אישור לפני פעולה שמשנה משהו.

שרת מקומי: מוסיפים את הפקודה שלו

אפליקציות דסקטופ, עורכי קוד וסוכני שורת פקודה שמריצים שרתים מקומיים קוראים קובץ תצורה שמפרט לכל שרת את הפקודה, הארגומנטים ומשתני הסביבה שלו. תבנית נפוצה היא קובץ JSON עם אובייקט mcpServers; לסוכני שורת פקודה יש לעיתים קרובות פקודה שכותבת עבורך את אותה רשומה. הלקוח מפעיל כל תוכנה כשהוא צריך אותה ועוצר אותה כשהוא נסגר.

דוגמה (השמות לדוגמה בלבד):

{
  "mcpServers": {
    "example": {
      "command": "npx",
      "args": ["-y", "example-mcp-server@1.2.0"],
      "env": { "EXAMPLE_API_KEY": "<your key>" }
    }
  }
}

כשהחיבור לא מצליח

רוב הלקוחות מציגים את הסטטוס של כל שרת ואת רשימת הכלים שלו. אם שרת מקומי לא מצליח לעלות, כדאי להריץ את הפקודה שלו בטרמינל: הסיבה הנפוצה היא סביבת ריצה חסרה (Node.js, uv, Docker) או משתנה סביבה חסר. אם החיבור לשרת מרוחק נדחה, כדאי לבדוק שהלקוח תומך בשכבת התעבורה שלו, והאם נדרשת כותרת HTTP או התחברות.